חלק 3: ממלכות · c. 930–722 BCE
10.הממלכה המפולגת
עמרי, אסטלת מישע, נביאים, נקבת השילוח
14 min read
הממלכה המפולגת
שתי ממלכות, סיפור אחד
Traditionעל פי מלכים א׳ י״ב, הממלכה המאוחדת התפוררה ברגע משבר הירושה הראשון שלה. 
כאשר רחבעם בן שלמה נסע לשכם כדי להיכתר למלך על ידי שבטי הצפון, ביקש העם ממנו להקל את העול הכבד של עבודת הפרך והמיסוי שאביו הטיל עליהם. רחבעם התייעץ עם הזקנים, שיעצו לו לרכך את דבריו. לאחר מכן התייעץ עם הנערים שגדלו עמו, שיעצו לו לנהוג בחומרה. רחבעם בחר בעצת הנערים: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א׳ י״ב:י״ד).
שבטי הצפון מרדו. "מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד", קראו, בהדהדם מרד קודם תחת שבע בן בכרי (שמואל ב׳ כ׳). עשרה שבטים פרשו בהנהגת ירבעם בן נבט, פקיד לשעבר של שלמה שנמלט למצרים. רק יהודה ובנימין נותרו נאמנים לשושלת בית דוד.
התוצאה הייתה שתי ממלכות: ישראל בצפון (גדולה יותר, עשירה יותר, פורייה יותר, קוסמופוליטית יותר) ויהודה בדרום (קטנה יותר, ענייה יותר, הררית יותר, אך בעלת ירושלים והמקדש). פילוג זה נמשך כמאתיים שנה, עד להרס ישראל בידי אשור בשנת 722 לפנה״ס.
Debatedהאם הייתה אי פעם ממלכה מאוחדת באמת שלאחר מכן התפלגה? או שמא ישראל ויהודה היו תמיד ישויות נפרדות — שאולי היו קשורות לזמן קצר תחת דוד — שמחברי המקרא איחדו בדיעבד לכדי סיפור אחד? זוהי שאלה מחקרית פעילה. לאזורי הצפון והדרום היו אקולוגיות, כלכלות, דפוסי יישוב, ואולי אף ניבים שונים. חלק מהחוקרים, ובהם ישראל פינקלשטיין, טוענים שישראל הייתה תמיד המדינה המרכזית וכי יהודה הייתה ישות קטנה ושולית שהפכה למשמעותית רק לאחר נפילת ישראל.
חטא ירבעם וחטאת הצפון
Traditionהסיפור המקראי כתוב מנקודת מבט יהודאית מובהקת. ירבעם מוצג כחוטא הגדול של ישראל הצפונית. מחשש שעליית בני נתיניו לרגל לירושלים תערער את סמכותו, הקים שני מקדשים מתחרים — בבית אל בדרום ממלכתו ובדן בצפון הרחוק — והציב בהם עגלי זהב, בהכריזו: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א׳ י״ב:כ״ח).
הביטוי "חַטֹּאת יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל" הופך לפזמון חוזר לאורך ספרי מלכים, המיוחס לכל מלך צפוני ללא קשר לתכונותיו האחרות. ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית שופטת את כל מלכי הצפון לשלילה — אף אחד מהם אינו מקבל הערכה חיובית ללא סייגים — בעוד שמספר מלכי דרום, ובראשם חזקיהו ויאשיהו, זוכים לשבח על נאמנותם לה׳ ולירושלים.
Debatedחוקרים בני זמננו מציינים שדימוי השור בבית אל ובדן לא חייב היה להיתפס כעבודה זרה בהקשרו המקורי. בדת הכנענית והישראלית, השור היה סמל של אל, האלוהות העליונה, ויכול היה לשמש כבסיס לה׳ הבלתי נראה — בדומה לכרובים ששימשו ככיסא אלוהי במקדש ירושלים. גינוי ירבעם משקף ככל הנראה את התיאולוגיה המאוחרת של העורכים הדויטרונומיסטיים, שכתבו לאחר שנת 622 לפנה״ס כדי להצדיק את ריכוז הפולחן בירושלים.
שושלת העמרים: מלכי ישראל הגדולים ביותר (שהמקרא ממעיט בחשיבותם)
Verifiedאם הטקסט המקראי מקדיש מקום רב לדוד ולשלמה תוך הכרה מאולצת ביריביהם הצפוניים, הרישום הארכיאולוגי מספר סיפור שונה בתכלית. שושלת העמרים — עמרי, אחאב ויורשיהם — השאירה טביעת רגל חומרית מרשימה בהרבה מכל מה שמיוחס לממלכה המאוחדת.
עמרי, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית בסביבות 885 לפנה״ס, מסולק בששה פסוקים בלבד במלכים א׳ ט״ז:כ״ג-כ״ח. ובכל זאת, הוא ייסד את שומרון כבירת הצפון החדשה, ושושלתו הייתה כה משמעותית שכתובות אשוריות המשיכו לכנות את ישראל "בית חֻמרי" זמן רב לאחר שהשושלת חדלה להתקיים.
Verified
חפירות ארכיאולוגיות בשומרון, שנערכו על ידי ג׳ורג׳ רייזנר וקלרנס פישר (1908–1910) ומאוחר יותר על ידי קתלין קניון (1931–1935), חשפו אקרופוליס מלכותי מרשים. "שנהבי שומרון" — מאות חתיכות שנהב מגולפות שפעם עיטרו רהיטי ארמון — מעידים על עושר יוצא דופן וקשרים אמנותיים בינלאומיים. חרסי שומרון, אוסף מסמכים מנהליים הכתובים על שברי כלי חרס שנמצאו בחדרי האוצר של הארמון, מתעדים משלוחי יין ושמן מאחוזות שונות, ומספקים הצצה למערכת המיסוי של הממלכה הצפונית.
אחאב בן עמרי מוצג במקרא בעיקר כבעלה הרשע של איזבל הרשעה עוד יותר, נסיכה פיניקית שקידמה את פולחן הבעל. ובכל זאת, המונולית מכֻּרכה, כתובת אשורית של שלמנאסר השלישי המתארת את קרב קרקר בשנת 853 לפנה״ס, מציינת את "אחאב הישראלי" כמי שתרם 2,000 מרכבות ו-10,000 חיילים לקואליציה נגד אשור — כוח המרכבות הגדול ביותר של כל משתתף יחיד, דבר המצביע על כך שישראל תחת אחאב הייתה מעצמה צבאית אזורית משמעותית.
Verifiedהאדריכלות המונומנטלית המיוחסת לתקופת העמרים מרשימה באמת. במגידו, השער המסיבי בעל שש הלשכות ומתחם הארמון הסמוך — בין אם הם שלמוניים או עמריים בתיארוכם (זהו הוויכוח הכרונולוגי) — מייצגים השקעת משאבים אדירה. ביזרעאל חפרו דייוויד אוסישקין וג׳ון וודהד מתחם מלכותי גדול מוקף חפיר, התואם את התיאור המקראי של מושב העמרים. בחצור, מערכת המים המונומנטלית — פיר שנחפר לעומק 30 מטרים בסלע כדי להגיע לשפת המים — נמנית עם הישגי ההנדסה המרשימים ביותר של תקופת הברזל בישראל.
מצבת מישע: מרד מואב
Verifiedבשנת 1868, פרדריק אוגוסטוס קליין, מיסיונר אנגליקני, הוצגה לו אבן בזלת גדולה בדיבון שבירדן של ימינו על ידי בדואים מקומיים. האבן, בגובה כמטר ורוחב כשישים סנטימטר, נשאה כתובת ארוכה במואבית — שפה קרובה מאוד לעברית. לפני שניתן היה לחקור אותה כראוי, נשברה האבן לרסיסים על ידי תושבים מקומיים (עדויות שונות מייחסות את הדבר ליריבות בין סוחרי עתיקות, דיפלומטים צרפתים ורשויות עות׳מאניות). שארל קלרמון-גנו הצליח לשחזר את השברים, ולפני כן עשה תבנית נייר (סקוויז) של האבן השלמה. המצבה המשוחזרת מוצגת כיום במוזיאון הלובר בפריז.
מצבת מישע, הידועה גם כאבן המואבית, הוקמה על ידי מישע מלך מואב בסביבות 840 לפנה״ס לציון מרדו בישראל. הכתובת מספקת אישוש מופלא והשלמה של הסיפור המקראי במלכים ב׳ ג׳. נקודות מרכזיות כוללות:
- מישע מתאר את עמרי מלך ישראל כמי שדיכא את מואב "ימים רבים" כיוון שכמוש (אלוהי מואב) כעס על עמו
- הוא מזכיר את "בית דוד" (קריאה זו, בשורה 31, חוזקה על ידי הדמיה חדשה בשנת 2019, אם כי היא עדיין שנויה במחלוקת)
- הוא מתאר כיבוש ערים ישראליות וטבח תושביהן
- הוא משתמש בשפה מקבילה באופן מפתיע לחרם המקראי: "הַחֲרַמְתִּים לְעַשְׁתַּר-כְּמוֹשׁ"
- הוא מזכיר את שם ה׳, ומתאר את לקיחת כלי ה׳ מהמקדש הישראלי בנבו
מצבת מישע היא בעלת ערך רב מכמה סיבות. היא מאשרת את היסטוריותו של עמרי ואת השתלטות ישראל על מואב. היא מספקת נקודת מבט לא ישראלית על אירועים המתוארים במקרא. היא מוכיחה שנוהג החרם — הקדשת עמים וערים כבושים לשמד כמעשה דתי — לא היה ייחודי לישראל אלא משותף לכלל התרבות הכנענית. והשפה, הדקדוק והאוצר הלשוני קרובים כל כך לעברית המקראית שהכתובת נקראת כמעט כקטע מספר מלכים.
האובליסק השחור: יהוא לרגלי שלמנאסר
Verifiedהאובליסק השחור של שלמנאסר השלישי, שנתגלה על ידי אוסטין הנרי לייארד בשנת 1846 בנימרוד (כלח העתיקה) בעיראק (כיום במוזיאון הבריטי, חדר 6), הוא מצבת אבן גיר שחורה בגובה כשני מטרים, מכוסה תבליטים וכתובות יתדיות. אחד התבליטים מציג דמות המשתטחת לפני המלך האשורי. הכתובת מזהה אותו: "מנחת יהוא בן חמרי: כסף, זהב, קערת זהב, גביע זהב, כוסות זהב, דליי זהב, בדיל, שרביט המלך, כידונות."
זהו התיאור העכשווי היחיד הידוע של מלך ישראלי. יהוא מכונה "בן חמרי" למרות שהפיל את שושלת העמרים באלימות — האשורים המשיכו להשתמש ב"עמרי" ככינוי לישראל. התאריך הוא בסביבות 841 לפנה״ס, זמן קצר לאחר ההפיכה הדמים של יהוא המתוארת במלכים ב׳ ט׳–י׳.
התבליט מציג את יהוא (או שליחו) בתנוחת כניעה מוחלטת, מצחו לאדמה, לפני שלמנאסר היושב על כסאו. מאחוריו נושאים משרתים את פריטי המנחה. הסצנה היא תזכורת עוצמתית לכך שהמיקוד המקראי בענייני ישראל הפנימיים משמיט את המציאות הגיאופוליטית הרחבה: ישראל התקיימה בצלה של אשור, והישרדות חייבה כניעה.
התנועה הנבואית
Traditionתקופת הממלכה המפולגת היא גם עידן הנביאים הקלאסיים — דמויות הנמנות עם הקולות המשפיעים ביותר בתולדות הדת והמוסר של האנושות. התנועה הנבואית המקראית מובנת באופן מסורתי כמתחילה עם דמויות כאליהו ואלישע במאה התשיעית ופורחת במאה השמינית עם מה שמכונים "הנביאים הכותבים".
אליהו (בסביבות שנות ה-870–850 לפנה״ס) מתעמת עם אחאב ואיזבל, מאתגר את נביאי הבעל לעימות על הר הכרמל (מלכים א׳ י״ח), נמלט לחורב/סיני שם אלוהים מדבר בקול דממה דקה, ונלקח לשמים ברכב אש. אין עדות ארכיאולוגית המאשרת את קיומו, אך השפעתו על המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית עצומה.
עמוס (בסביבות שנות ה-760 לפנה״ס), רועה מתקוע שביהודה, נוסע לבית אל בישראל כדי למסור מסר של צדק חברתי: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה׳:כ״ד). הוא מגנה את העשירים "הַמֹּכְרִים בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" ומנבא את חורבן ישראל.
Traditionהושע (בסביבות שנות ה-750–720 לפנה״ס), נביא צפוני, משתמש במטפורה של אישה בוגדנית לתיאור יחסי ישראל עם אלוהים. נישואיו לגומר, "אֵשֶׁת זְנוּנִים", הופכים למשל חי של אהבה אלוהית לעם בלתי נאמן.
ישעיהו מירושלים (בסביבות שנות ה-740–700 לפנה״ס) משרת בתקופת המשבר האשורי, ומייעץ למלכים אחז וחזקיהו. חזונותיו על שלום אוניברסלי — "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" (ישעיהו ב׳:ד׳) — ונבואותיו המשיחיות ("כִּי-יֶלֶד יֻלַּד-לָנוּ", ישעיהו ט׳:ה׳) יהפכו לטקסטים מכוננים הן ביהדות והן בנצרות.
מיכה ממורשת (בסביבות שנות ה-730–700 לפנה״ס), נביא כפרי מהשפלה היהודאית, משלב ביקורת חברתית עם תקווה אסכטולוגית. סיכומו של הדרישה האלוהית — "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו׳:ח׳) — מצוטט לעתים קרובות כזיקוק האתי של המסר הנבואי.
Debatedתיארוך ספרי הנביאים וחיבורם מורכבים. רוב החוקרים סבורים שהספרים הנושאים שמות אלה מכילים גרעין של נבואות אותנטיות אך נערכו, הורחבו והושלמו על ידי תלמידים ועורכים מאוחרים יותר. ישעיהו, למשל, מחולק באופן רחב לפחות לשלושה חלקים: פרקים א׳–ל״ט (ישעיהו הראשון, המאה השמינית), מ׳–נ״ה (ישעיהו השני או דויטרו-ישעיהו, תקופת הגלות), ונ״ו–ס״ו (ישעיהו השלישי, לאחר השיבה). תהליך המסירה והעריכה מקשה על זיהוי בוודאות אילו מילים הן של הנביא עצמו ואילו הן תוספות מאוחרות.
כתובת השילוח
Verified
בשנת 1880, תלמיד צעיר (לפי המסופר בעת ששחה בבריכת השילוח) גילה כתובת חרותה בקיר נקבת מים תת-קרקעית בירושלים. כתובת השילוח, המוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול (הוצאה מירושלים בתקופה העות׳מנית, דבר שנותר מקור למתח דיפלומטי), מתארת את הרגע שבו שתי קבוצות חוצבים, שחצבו מכיוונים נגדיים, נפגשו באמצע:
"...הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד [החוצבים מניפים] גרזנותיהם, איש לקראת רעהו, ובעוד שלוש אמות להיחצב, נשמע קול איש קורא לרעהו, כי היה סדק בסלע מימין... וביום הנקבה, הכו החוצבים, איש לקראת רעהו, גרזן כנגד גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה, אלף ומאתים אמה. ומאה אמה היה גובה הצור מעל ראש החוצבים."
הנקבה, באורך של כ-533 מטרים דרך סלע מוצק מתחת לעיר דוד, מיוחסת כמעט באופן אוניברסלי להכנות המלך חזקיהו למצור האשורי של 701 לפנה״ס, בהתאמה לתיאור במלכים ב׳ כ׳:כ׳ ודברי הימים ב׳ ל״ב:ל׳: "וְהוּא חִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת-מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה-מַעֲרָבָה לְעִיר דָּוִיד."
הכתובת מיוחדת באופייה הלא-מלכותי והלא-דתי — היא חוגגת את הישג ההנדסה של הפועלים, לא את תפארת המלך. הכתב העברי מתארך אותה למאה השמינית לפנה״ס המאוחרת, בהתאמה לתקופת מלכות חזקיהו.
חותמות למל״ך
Verifiedלמעלה מ-2,000 ידיות כד חתומות הנושאות את הכתובת למל״ך (עברית: למלך, "שייך למלך") נמצאו באתרים ברחבי יהודה. חותמות כדי אחסון מלכותיים אלה, המתוארכים בעיקר למאה השמינית לפנה״ס המאוחרת, נושאים את המילה למל״ך מעל שמש מכונפת או חיפושית מכונפת, ומתחתיה אחד מארבעה שמות מקומות: חברון, זיף, שוכה, או ממש״ת (אולי ממשית או קיצור של "ממשלת").
חותמות למל״ך מפורשות כעדות למערכת מנהלית יהודאית מרכזית לאיסוף, אחסון והפצת מצרכים — ככל הנראה בהכנה לפלישה האשורית של 701 לפנה״ס. פיזורן מספק מפה של מדינת יהודה תחת חזקיהו ומוכיח רמת ארגון בירוקרטי עקבי עם ממלכה מרכזית בוגרת.
כונתילת עג׳רוד: "ה׳ ואשרתו"
Verifiedבשנים 1975–1976, חפר זאב משל מאוניברסיטת תל אביב בכונתילת עג׳רוד, אתר מרוחק בצפון-מזרח מדבר סיני, המתוארך לסביבות 800 לפנה״ס. האתר, שהיה כנראה תחנת דרכים או מרכז דתי בדרך בין יהודה לים סוף, חשף כדי אחסון גדולים (פיתוי) עם ציורים וכתובות עבריות/פיניקיות.
הכתובות כוללות ברכות שנאמר בהן: "אני מברכך לה׳ שומרון ולאשרתו" ו"אני מברכך לה׳ תימן ולאשרתו." לצד אחת הכתובות מופיע ציור של שתי דמויות — אלוהות גדולה וקטנה יותר או אלוהות עם בת זוג — ודמות נשית יושבת המנגנת בכינור.
Debatedכתובות אלה עוררו ויכוח מחקרי עז. האם "אשרתו" מתייחסת לאלת הכנענית אשרה כבת זוגו של ה׳, דבר המצביע על כך שהדת הישראלית העממית לא הייתה מונותאיסטית אלא כללה זוג אלוהי? או שמא אשרה כאן מתייחסת לעמוד או עץ קדוש (אשרה), אובייקט פולחני הקשור לפולחן ה׳? רוב החוקרים כיום מקבלים שהכתובות משקפות צורה של דת ישראלית שבה ה׳ נעבד לצד דמות בת זוג, בין אם הובנה כאלת אשרה ובין אם כהיפוסטזה של הנוכחות האלוהית.
עדות זו מתיישבת עם גינויי הנביאים החוזרים ונשנים של פולחן אשרה (למשל, מלכים א׳ ט״ו:י״ג, מלכים ב׳ כ״א:ז׳, מלכים ב׳ כ״ג:ו׳) ועם עמידתה של ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית על כך שישראל תמיד "הלכה אחרי אלוהים אחרים." מה שהנביאים גינו היה, כנראה, נוהג דתי ישראלי סטנדרטי במשך מאות שנים. מונותאיזם — פולחן ה׳ בלבד — לא היה נקודת המוצא של הדת הישראלית אלא נקודת הסיום שלה, שהושגה רק לאחר תהליך ארוך ושנוי במחלוקת של רפורמה דתית.
הדת הישראלית: הדרך הארוכה למונותאיזם
Debatedכתובות כונתילת עג׳רוד הן חלק ממכלול עדויות רחב יותר ששינה את ההבנה המחקרית של הדת הישראלית. התמונה המצטיירת מורכבת בהרבה מהסיפור המקראי של מונותאיזם שהושחת שוב ושוב על ידי עבודה זרה.
העדויות מצביעות על מסלול התפתחות בקווים כלליים כדלקמן: בתקופה הקדומה ביותר, ה׳ היה אל אחד בין רבים בפנתאון הכנעני, אולי קשור לאזורי המדבר הדרומיים (מדין, אדום, תימן). פולחן ה׳ שולב עם פולחן אל, בעל, אשרה ואלוהויות אחרות. עם הזמן, ה׳ ספג את תכונותיו ותאריו של אל (האל העליון) ודחק את בעל (אל הסערה), תהליך המשתקף בשמות אישיים (שמות ישראליים רבים מכילים יסודות "אל" או "בעל") ובקטעים מקראיים שבהם ה׳ מקבל את תפקידו של אל כראש מועצת האלים (תהילים פ״ב).
המעבר מהקשר פוליתאיסטי או הנותאיסטי זה למונותאיזם קפדני הונע על ידי התנועה הנבואית, הרפורמה הדויטרונומיסטית תחת יאשיהו (622 לפנה״ס), והמשבר התיאולוגי של הגלות הבבלית. ההצהרה "ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (דברים ד׳:ל״ה) מייצגת את שיאה של מאות שנים של התפתחות דתית, לא את העמדה הישראלית המקורית.
Verifiedעדויות ארכיאולוגיות תומכות במסלול זה. פסלוני נשים, הידועים כ"פסלוני עמוד יהודאיים", נמצאים במאות באתרים יהודאיים מהמאות השמינית והשביעית — ככל הנראה דמויות אשרה או דמויות פוריות ששימשו בדת הביתית. מעמדי פולחן מתענך מציגים דמויות אלוהיות מרובות. כתובות מחרבת אל-קום (ליד חברון) מזכירות אף הן את "ה׳ ואשרתו." הרישום האיקונוגרפי, שנחקר בהרחבה על ידי אותמר קיל וכריסטוף אולנגר באלים, אלות ודמויות אל בישראל הקדומה (1998), חושף תרבות חזותית עשירה של דמויות אלוהיות שהטקסט המקראי מדחיק.
חרסי שומרון
Verifiedחרסי שומרון, שנתגלו במהלך חפירות הרווארד בשומרון בשנת 1910, הם אוסף של כמאה שברי כלי חרס כתובים המתוארכים למחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה״ס, כנראה בימי מלכות ירבעם השני (בסביבות 786–746 לפנה״ס). הם מתעדים משלוחי יין מיושן ושמן משובח מאחוזות שונות לארמון המלוכה.
החרסים משמעותיים ממספר סיבות. השמות האישיים המוזכרים כוללים הן שמות יהוויסטיים (המכילים את היסוד יהו או יו) והן שמות בעליים (המכילים את היסוד בעל), דבר המאשר שפולחן ה׳ וגם פולחן הבעל היו נפוצים בישראל הצפונית. שמות המקומות מתואמים עם ייעודים שבטיים ומשפחתיים הידועים מהטקסט המקראי, והמערכת המנהלית שהם חושפים — עם מחוזותיה, פקידיה ורישום אחיד — מוכיחה את התחכום הבירוקרטי של הממלכה הצפונית.
סיכום
תקופת הממלכה המפולגת היא המקום שבו הסיפור המקראי והעדות הארכיאולוגית מתכנסים באופן הפורה ביותר. מצבת מישע, האובליסק השחור, המונולית מכורכה, כתובת השילוח, חותמות למל״ך וכתובות כונתילת עג׳רוד מספקים הקשר חוץ-מקראי עשיר לאירועים המתוארים בספרי מלכים ודברי הימים. קולות הנביאים עמוס, הושע, ישעיהו ומיכה מבטאים חזון מוסרי ותיאולוגי שישרוד את שתי הממלכות. והעדויות לגיוון הדתי הישראלי — ה׳ ואשרתו, שמות בעליים לצד שמות יהוויסטיים, פסלוני נשים בבתים יהודאיים — מאתגרות נרטיבים פשטניים של מונותאיזם מול פגאניות.
האבנים מאשרות שהממלכה המפולגת הייתה אמיתית, שמלכיה ומלחמותיה היו היסטוריים, ושחברתה הייתה מורכבת יותר ממה שכל מקור יחיד — מקראי או ארכיאולוגי — מסוגל ללכוד בפני עצמו.
מיקומים בפרק זה
Loading map...